לא תשא את שמי לשווא
לא תשא את שמי לשווא לקרוא לדברים בשמות היא תכונה מאוד אנושית. יש שמות עצם, שמות גוף, שמות תואר, ושמות פרטיים. הוא ילד קטן ושובב בשם אייל. "הוא" זה שם גוף, "ילד" שם עצם, "קטן ושובב" שמות תואר, "אייל" שם פרטי. למעשה, התפתחות השפה האנושית כולה באה מהצורך לתאר דברים לאנשים אחרים, לקרוא לדברים בשמם. בתורה, נושא השמות מופיע כבר בפרשת בראשית. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה;" (בראשית ב'-כ'). עובדה מעניינת, האדם עצמו מעולם לא קיבל שם פרטי רשמי, המילה אדם מדברת על הסוג של החיה "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א'-כו'). בהתחלה הוא נקרא "האדם" שזה מרמז על שם עצם, ואחר כך פשוט אדם "זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה'-א') כי סביר שהוא פשוט קרא ככה לעצמו במקום להמציא לעצמו שם פרטי אחר. האשה הראשונה לעומת זאת דווקא כן קיבלה שם פרטי - חוה "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא ה