לא תשא את שמי לשווא

לא תשא את שמי לשווא

לקרוא לדברים בשמות היא תכונה מאוד אנושית. יש שמות עצם, שמות גוף, שמות תואר, ושמות פרטיים. הוא ילד קטן ושובב בשם אייל. "הוא" זה שם גוף, "ילד" שם עצם, "קטן ושובב" שמות תואר, "אייל" שם פרטי. למעשה, התפתחות השפה האנושית כולה באה מהצורך לתאר דברים לאנשים אחרים, לקרוא לדברים בשמם. בתורה, נושא השמות מופיע כבר בפרשת בראשית. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה;" (בראשית ב'-כ'). עובדה מעניינת, האדם עצמו מעולם לא קיבל שם פרטי רשמי, המילה אדם מדברת על הסוג של החיה "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א'-כו'). בהתחלה הוא נקרא "האדם" שזה מרמז על שם עצם, ואחר כך פשוט אדם "זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה'-א') כי סביר שהוא פשוט קרא ככה לעצמו במקום להמציא לעצמו שם פרטי אחר. האשה הראשונה לעומת זאת דווקא כן קיבלה שם פרטי - חוה "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי" (בראשית ג'-כ').

לכל הדמויות הבאות במקרא יש שם פרטי או שם תואר (כמו אשת פוטיפר למשל). וזה מביא אותנו לשאלה מעניינת: מה השם הפרטי של הדמות הראשית בתנ"ך? בורא העולם עצמו. התשובה היא דיי חד משמעית, השם שלו יהו-ה ואת השם שלו אסור להזכיר לשווא, שנאמר: "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא." (שמות כ'-ו'). הפסוק מדבר על שבועת שווא, כלומר, שבועה בה אדם מבטיח לעשות משהו ונשבע בשם המפורש שהוא יעשה (או לא יעשה) זאת. [1]. אז בגדול אסור להישבע בשם המפורש, זה לא שאסור להגיד אותו בכלל. אבל על מנת להימנע מטעויות וגם מחמת הכבוד, אנחנו נמנעים מלהגיד את שמו, ובמקום זאת קוראים לו בורא-העולם, אלהים, אדוני, אבינו-שבשמיים, מלך-העולם, או אפילו פשוט - אבא. שכל אלו הם שמות עצם. 

את כל האנושות ניתן לחלק ל-2 קבוצות, הורים ואחים. אם ללכת מספיק אחורה בזמן, כל האנושות כולה היא כמו עץ. יש ענפים שמהם צומחים ענפים אחרים, ויש שני ענפים שצומחים מאותו הענף הקודם. החלוקה היא דיי ברורה. ההורים שלי, וההורים של ההורים שלי, הם הענפים מהם אני צומח, ואילו אני והאחים והבני דודים שלי צומחים מאותו ענף (באיזשהו שלב) אך לא אחד מהשני אלה במקביל. בדרך כלל ברוב התרבויות, אנחנו פונים לענפים הורים (אמא, אבא, סבה, סבתה, וכו') לפי שם עצם, ואילו לענפים אחים בשם הפרטי. אמא ואבא שלי הם ענפים הורים שאני באתי מהם, כנ"ל גם הסבים והסבתות, וההורים שלהם. ואילו אחים ואחיות, דודים ודודות, בני דודים וכו' הם ענפים אחים שאני לא באתי מהם, אלה הם ואני באנו מאותו ענף קדמון. גם אח ואחות של סבה וסבתה הם אמנם רוב הסיכויים מהדור הישן יותר אבל הם עדיין לא ענפים הורים אלה ענפים אחים. החלוקה הזאת היא מאוד חשובה לא רק בעינייני פניה מכובדת (אם בשם עצם או שם פרטי) אלה גם בגנטיקה. אני לא יכול לרשת גנים מענפים אחים, רק מענפים הורים. אם לסבא רבה שלי יש מחלה גנטית כמו שלי סביר שירשתי אותה ממנה. אבל אם לאחות של סבתא שלי יש אותה מחלה גנטית כמו שלי, סביר שגם אני וגם היא ירשנו את המחלה מאותו ענף קדמון אבל בשום אופן לא אחד מהשני. אני לא יכול לרשת כלום מהדוד, מהדודה, מאח או אחות של סבה או סבתה, או מכל ענף אח אחר לא משנה כמה הוא קרוב או רחוק.

אלהים בחלוקה הזאת הוא ענף הורה ולכן מחמת הכבוד אנחנו פונים אליו בשם עצם ולא בשמו הפרטי. הוא ההורה של כל ההורים שהרי כל היקום זה הילד שלו. היקום יצר אותנו, אבל אלהים יצר את היקום לכן הוא ללא ספק ענף הורה. למעשה, הוא לא ענף אלה הוא הגזע שהרי הוא בהגדרתו הבורא הראשוני שהכל נברא ממנו. למעשה, כל היקום, כל דבר מדבר דומם וחי הוא ענף של הגזע הזה שנקרא "הבורא".

בשבט שלנו, שבט בני ישראל, אברהם נקרא אברהם אבינו, יצחק אבינו, רחל אמנו, רבקה אמנו, וכו'. התוספת אבינו / אימנו היא תוספת הכבוד. אמנם אנחנו קוראים לאנשים אלה בשמם הפרטי כדי שיהיה מובן על מי מדובר, אנחנו מוסיפים את התוספת אבינו / אימנו שלא לשכוח שהם ענף הורה ולא ענף אח. אפילו אם גנטית לא כולנו צאצאים שלהם ישירות, האנשים האלה הם אבות ואמהות השבט כולו גם מבחינה גנטית וגם רוחנית / מנטלית. שאר השבט הם כולם אחים ואחיות, משפחה מורחבת.

בתרבות המצרית למשל, ותרבויות עתיקות אחרות, לשם הפרטי היה כוח מיסטי. דברים אשר מעוררים יראה לא יאמר שמם בכלל. באגדות עתיקות רבות, על מנת לגרש שד או להביס מפלצת, השלב הראשון יהיה לקרוא לו בשמו הפרטי. דוגמא מצויינת הסיפור הגרמני הידוע Rumpelstiltskin בו הגיבורה הייתה צריכה לקרוא לו בשמו הפרטי כדי להביס אותו. גם בתרבות המודרנית, אנחנו לרוב פונים בשם הפרטי לאנשים שיש לנו יחסים יותר אישיים ופתוחים איתם. ואילו אנשים פחות מוכרים, אנשים ברחוב הם גברתי, או אדני. אנשים בדרגות מכובדות יותר הם כבוד הסמנכ"ל, אדני ראש הממשלה, כבוד השופט, וכו' אפילו בחברה הישראלית שהיא תרבות דיי "סחבקית", פשוטה ולא רשמית מידי, יש דרכים בהם לא מדברים עם אנשים במעמד.

השם שלנו הוא צירוף אותיות וצלילים אותם אנחנו מקבלים בעת הלידה. נתינת השם נעשית על ידי טקס מיוחד בו אומרים את המילים "ויקרא שמו / שמה בישראל… עוגיפלצת". בדת היהודית יש חשיבות גבוהה למשמעות של השם הפרטי. הרבה דמויות מהתנ"ך קיבלו את שמם לא סתם אלה בגלל משמעות מסויימת. "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ." (שמות ב'-י'). יצחק נקרא יצחק כי הם צחקו ולא האמינו שיוולד להם ילד בגיל כה מתקדם. כל אבות 12 השבטים של ישראל, כולם נקראו בגלל סיבה מסויימת. (בראשית פרק כט'-לא' והלאה). השם שלנו הוא הדרך בה אנשים פונים אלינו, הוא השם תחתיו יזכרו אותנו, הוא השם שאנחנו מעבדים במוחינו באופן תת מודעי (ראו ערך אפקט מסיבת הקוקטייל [2]), והוא בעצם מה שמייצג אותנו. זאת הסיבה שחשוב שלשם שלנו תהיה משמעות טובה. השם שלנו משפיעה על הנפש שלנו, על הדרך בה אנחנו רואים את עצמינו בעולם. השם שלנו הוא התשובה לשאלה: מי אני?

מקורות:

תמונה: https://www.pngkit.com/bigpic/u2q8w7u2e6t4o0a9/

[1] שבועת שווא: https://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%A9%D7%901#gsc.tab=0

[2] אפקט מסיבת הקוקטייל https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%98_%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9C