דובי הישועות

דובי הישועות

יהודים שחיו בגלות היו כל כך מיואשים, שכל אחד שטען שהוא יכול לעשות ניסים הם בחרו להאמין לו. לא בגלל שהם פתאים אלה, בגלל שהם היו אובדי עצות. וכאשר מגיע מישהו לאדם מיואש שאין לו תקווה ואין לו מה לאבד, ואומר לו: אני יכול להושיע אותך - סיכוי גבוהה שהאדם המיואש ישמע בקולך. תחשבו על סיפורי הבעל שם טוב או המהר"ל מפראג, את רוב הסיפורים האלו ניתן לסכם בתבנית: "באו גויים רשעים להציק ליהודים והבעל שם טוב או כל צדיק אחר הציל אותם". קצת מזכיר לי את סופרמן. כשאתה מתפלל כל יום שלוש פעמים ביום לחזרה לארץ ישראל והתפילות שלך כבר מעל אלף שנה לא נענו, ואז בא אליך מישהו שאומר שיש איזה רב אי שם באוקראינה שהוא מסוגל לשכנע את אלוהים לעשות משהו, זה נותן לך תקווה כלשהי לעתיד. איך אמר רבי נחמן מברסלב? אין ייאוש בעולם כלל. 

אם להתבונן ברוב הרעיונות החסידיים המפורסמים בקונטקסט של המקום והזמן בו הם נכתבו ניתן לראות שזה יותר מנגנון התמודדות עם קשיים בלתי סבירים מכל דבר אחר. ואפילו היום, הרבה מסיפורי החזרה בתשובה דרך תנועה חסידית או מבוססת חסידות כלשהי ששמעתי הגיעו ממקום רע, ממקום של כאב, תסכול, חוסר עונים, חוסר כיוון בחיים, וחיפוש עצמי.

בזמן של קשיים, במקום שבו אתה מרגיש שאלהים עזב אותך, עזב את עמך, שכח ממך, פתאום מגיעים סיפורים על צדיקי פלא שמסוגלים לחולל ניסים ונפלאות. צדיקים שהקדוש ברוך לא מתעלם מדבריהם, מתפילותיהם - לא תבחר להאמין? מה עוד נשאר לך?. תמיד חשבתי שהבעל שם טוב זכה לכינויו מפני שמו הטוב בעולם, וכי הכול מביטים בו בעין יפה. אך כאשר קראתי את הסיפורים עליו הבנתי שהוא נקרא כך כיוון שהוא בעל את שמו הטוב של אלהים - כלומר, השתמש בשמו המפורש של הקב"ה על מנת לכופף את חוקי הטבע לצרכיו. מיותר לציין כמה שהזדעזעתי מהקרבה לעבודה זרה שברעיון.

על אדם שהייאוש מביא אותו לידי עבירה ניתן ללמוד עוד ממעשה שאול המלך והמכשפה, כאשר ה' לא ענה לו והוא היה בצרה הוא העלה את שמואל הנביא בסיאנס. הפניה לכישופים נובעת מתוך פקפוק בכוחו של אלהים. הכישוף הוא ניסיון לקחת את הסמכות על הגורל בידיים, והצעד הזה הוא תוצאה של חוסר מענה שמיים לצרות האדם.

המשל שלי לתנועות החסידיות הוא כזה: תחשבו על ילד קטן שגדל במקום שבו הוא עבר התעללות קשה. הילד לא מסוגל לעכל את המציאות ובורח לעולם הפנטזיה. שם בעולם הפנטזיה הדובי צעצוע שלו הוא גיבור-על או קוסם שמגן עליו בפני הפוגעים בו. כאשר הילד גדל וקיבל אחריות על החיים של עצמו הוא לא נפרד מהדובי אלה המשיך לחיות בפנטזיה שהדובי עוד מגן עליו. בנוסף, כאשר הוא התחתן והביא ילדים משלו לעולם הוא סיפר לדור הבא שהדובי הזה הוא קסום והוא יגן עליכם מכל רע. הילדים לוקחים את הדובי ומאמינים בו בתום לב, ואף מעבירים את הדובי לדור שאחריהם.

ככה גם יהודי הגלות כאשר עלו לא"י בקום המדינה, הם לא הבינו שהגלות נגמרה ועכשיו ניתנה להם הרשות והכוח להגן על עצמם. הם עדיין חיים בסיפורי החסידות על צדיקים קסומים שמסוגלים לחולל ניסים. אפילו היום 77 שנה אחרי, עם דור שני או שלישי שגדל בארץ ישראל, אנשים רבים עדיין מהללים צדיקים למיניהם ומספרים עליהם סיפורי פלא על כוחותיהם העל טבעיים והניסים הגלויים שהתחוללו להם. יש אנשים שמאמינים בסיפורים האלה בתום לב, ויש העוסקים בזה באופן מקצועי ומוכרים מוצרי ישועות למיניהם. כוס הישועות של הרב הזה או כפית הישועות של הרב האחר. יש שממסגרים בבתיהם דולרים סגוליים שרב מאוד ידוע חילק בזמנו, ויש שתולים תמונות של צדיקים כדי שיגנו על הבית.

כל העסק הזה התחיל בתור אמונות תפלות שבאו מתוך ייאוש וחוסר תקווה והמשיכו למקום של עבודה זרה. אני מאחל לעם ישראל להתעורר מזה מהר ולהתנער מהחשיבה הגלותית. אנחנו בני ישראל בארץ ישראל. מה שהיה היה, אנחנו צריכים להתרכז בהווה ובעתיד. והעתיד כאן לא יהיה ורוד אילו אנחנו לא נעמוד על נפשנו ונילחם באויבינו כפי שמצווה התורה. ישועות לא יגיע מכפית, או מכוס, או מנר, מדולר, או מתמונה - רק מאלהים ואת זה אל נא לנו לשכוח!