על כאוס וסדר

על כאוס וסדר

תחשבו איך זה לנהל צבא שבו כל חייל בוחר אם לציית או לסרב פקודה. האם עם צבא כזה אפשר להגן על עצמך? אני לא חושב. תארו לעצמכם מדינה בה החוק הוא בחזקת אופציונאלי, רוצה תציית, רוצה לא. האם הייתם רוצים לחיות במדינה כזאת? אני לא. סירוב פקודה, כמו כל עבירה על החוק בעצם יוצרים חוסר סדר, כאוס, שלא ניתן להפעיל. תחשבו על מחשב שכל רכיב עושה מה שנראה לו לנכון ולא את מה שהוא אמור לעשות. תחשבו על מקום עבודה בה כל עובד מחליט על עצמו. תחשבו איך הטבע היה נראה אם לכל אטום הייתה זכות בחירה - העולם היה מתפרק. כל מערכת בנויה על סדר. כל מערכת בנויה על התאחדות כוחות שפועלים יחד. תהו ובהו זה בדיוק ההיפך מהסדר, ולא ניתן ליצור שום דבר ממנו.

מצד שני תחשבו על מערכת שפועלת באופן מושלם לפי הסדר. תחשבו על מדינה בה אנשים מפחדים לעבור על החוק, על צבא בו לכל חייל יש מאה אחוז משמעת. זה נשמע טוב לכאורה, אבל אני מדבר על מדינות כמו סין, ברית המועצות, רוסיה, איראן, וצפון קוריאה. דיקטטורה מוחלטת בה האנשים מצייתים כמו רובוטים. כל מה שמנהיג אומר זה קודש, כל מה שהשלטון עושה זה נכון. הייתם רוצים לחיות במדינה כזאת? אני לא. 

אז מה נכון? איפה הגבול בין דיקטטורה לאנרכיה? בין סדר לכאוס? בין חוק לחופש? על השאלה הזאת אין תשובה חד משמעית. אבל לאור המצב הפוליטי בארץ התשובה היא חשובה מתמיד. קחו את הרפורמה המשפטית לדוגמא. המתנגדים טועים כי הממשלה מנסה ליצור פה דיקטטורה, התומכים אומרים שהדיקטטורה כבר כאן והרפורמה תעזור להיפטר ממנה. אלו ואלו טוענים משהו הגיוני. מצד אחד השלטון צריך להיות ביד מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי. מצד שני מנהיגות ללא רסן, ללא ביקורת, היא מסוכנת.

בעבר היו שבטים, מנהיגים, וחכמים. המנהיג היה מתייעץ עם החכמים וקובע חוקים על סמך דעתו וניסיונו בהתחשב לדעתם של החכמים. הבעיה בשיטה הזאת מתחילה ברגע שהכסף והכוח עולים למנהיג לראש ובמקום להיות בצד של העם הוא הופך להיות נגד העם לטובת עצמו. והבעיה הזאת היא לא נפתרת עם החלפת השלטון. ברגע שהמנהיג הופך דיקטטור בא מישהו אחר ומפיל אותו, ואז מי שמפיל אותו הופך להיות דיקטטור בעצמו. כדי שהשיטה האוטוקרטית תעבוד צריך שהמנהיג יהיה צדיק עליון שטובת העם תמיד עומדת בראשו והאינטרס האישי שלו עומד במקום השני. אבל גם אם יימצא צדיק אחד כזה בסדום, הצדיק הזה ימות והמחליף שלו יהיה רשע. 

השיטה הדמוקרטית יכולה לעבוד אם עושים אותה נכון. על מנת שתהיה דמוקרטיה אמתית, כלומר שלטון הרוב, צריך שמחוקקי החוקים ייבחרו על ידי העם, ושכל הצעת חוק תעבור הצבעה, כאשר המצביעים הם נציגי העם. אבל גם את השיטה הזאת ניתן לנצל לרעה. ללא חוקי יסוד בסיסיים הם יכולים להחליט לבטל את הבחירות, ואז מה? מי יעצור אותם? בישראל מאז 1995 בית המשפט העליון לקח על עצמו את האחריות הזאת. באותה שנה, בזמן שהעם עדיין היה בהלם אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, נקבע חוק חדש שאומר שכל חוק העובר בכנסת חייב לעבור גם סינון של בית המשפט העליון. הפתרון הזה מצד אחד מונע חוקים כמו ביטול הבחירות, שינוי השפה הלאומית, ההמנון, או הדגל של מדינת ישראל, פירוק מוחלט של הצבא, או כל שטות כזו או אחרת. מצד שני החוק הזה נתן לבית המשפט העליון כוח אוטוקרטי מוחלט. חוקים רבים שיכולים לעזור למדינה לא מצליחים לעבור בגלל חבורה של שופטים שאף אחד לא בחר אותם בעלי אג’נדה שהיא לא תמיד לטובת העם. זאת הסיבה שבארץ הענישה היא מאוד קלה על עבירות מאוד חמורות, שרוצחים עם דם על הידיים מסתובבים חופשי, ושהפשע לא יודע פחד מהחוק.

גם השיטה האוטוקרטית וגם הדמוקרטית יכולים לעבוד בסדר בתנאי אחד חשוב – איחוד העם. מה זה למעשה דיקטטור? אדם אחד לא יכול לפיזית לגבור על מדינה שלימה. לא משנה כמה פקודות הוא יחלק, כל עוד אף אחד (במיוחד החיילים) לא מצייתים. על מנת לשלוט בצבא צריך צבא שמקשיב להוראות בלי לשאול שאלות. אבל מי זה הצבא? זה חלק מהעם. היבואו ילדים נגד הוריהם? (תלוי עד כמה הם שטופי מוח). כדי לשלוט על אנשים לא מספיק לקבוע חוקים, צריך שהרוב גם יאמין בחוקים האלו. נגיד, תארו לעצמכם מצב שמחר ייצא חוק שאומר שכל המדינה בלי יוצאת מן הכלל חייבים להתאסלם ולחיות לפי חוקי השריעה. נגיד והחוק הזה יעבור איכשהו בכנסת ואפילו בבית המשפט העליון. האם זה יקרה בפועל? לא חושב. רוב המשטרה הם לא מוסלמים, רוב הצבא הם לא מוסלמים, לא יהיה מי שיכפה את החוק הזה. יהיה מרד עם והכנסת תתפרק. לא מאמינים? תראו מה קורה עכשיו במדינה. (הרפורמה לא עוברת למרות שיש לה גם הרבה תומכים) כי חלק מספיק גדול מהעם עושה מרד. 

שלטון הוא כוח אחד, אבל השלטון חייב לשתף פעולה עם העם. מנהיגים, מלכים, ואף אימפרטורים גדולים נפלו בעקבות מרדים. שלטון שלא פועל לטובת העם בסוף נופל. שליטים ונשלטים חייבים יחסי גומלין של משא ומתן. שלטון חלש מידי ייצור מדינה אנרכיסטית ללא חוק, ואילו שלטון חזק מידי ייצור דיקטטורה שתגמר במרד, הפלת השלטון, ודיקטטורה חדשה. השלטון הנכון הוא שלטון המשתף פעולה עם העם. אבל כדי שזה יקרה צריך עם שמסוגל להסכים זה עם זה. אי אפשר למרוד בשלטון אם חלק מהעם תומך בשלטון. ואי אפשר לנהל צבא עם חיילים מספיק חיילים יסרבו פקודה.

אז מה לעשות? כיצד להביא את העם לאחדות? האם אפשרי בכלל שכולם יסכימו על הכל? בתשובה היא בוודאי שלא. אי אפשר לעשות שכולם יסכימו על הכל. תמיד יהיו וויכוחים וחוסר הסכמה. אפילו ביציאת מצרים כשהעם יצא מעבדות לחירות, ראה ניסים גלויים, שמע את ה’, אפילו אז היו אי הסכמות. היה את מרד קורח ועדתו, היו כאלה שרצו לחזור למצרים, היו כאלה שהעדיפו להשתחוות לעגל מזהב. ולעומת זאת היו גם כאלה שתמכו במשה ורצו את התורה, אמרו "נעשה ונשמע”, קיבלו על עצמם את חוקי האלוהים.

אז אם אי אפשר שכולם יסכימו על הכל, איך לנהל מדינה? יש כמה תשובות. דמוקרטיה מוחלטת או דיקטטורה מוחלטת הם אינם השיטות הכי טובות. הרוב לא תמיד מתחשב בדעת המיעוט. ואם אין רוב אלה פילוג שווה, תמיד נהיה במצב שהשלטון הנבחר עומד בראש של חצי מדינה שלא בחרה בו. דיקטטורה לא עובדת כי המנהיג השולט לא תמיד רוצה לטובת העם, ולעם אין דבר שהם יכולים לעשות בנידון. התשובה לדעתי היא חינוך לסובלנות והתחשבות באחר. החינוך הזה צריך להגיע גם מהבית וגם מבתי הספר. משרד החינוך לא יכול לממן בית ספר מכספי מדינה שמחנך לשנוא פלגים מהעם. חינוך שהוא לא חינוך לסובלנות הוא חינוך פסול ויש להוריד ממנו כל תקציב. תקשורת שמציגה אוכלוסייה שהיא חלק מהמדינה באופן שעושה הסתה מכוונת היא תקשורת פסולה ויש להוריד אותה מהטלוויזיה או להטיל עליה כנסות גבוהים על הפצת שנאה. נכון שזה פוגע בחופש הביטוי, אבל להזכירכם – בארצות הברית אי אפשר להכניס נאצי לכלא רק על סמך העובדה שהוא נאצי אלה צריך להמתין שהוא ירצח מישהו כי חופש הביטוי אצלם שווה יותר מחיי אדם, וכל אדם הנרצח כתוצאה מדברי הסתה ושנאה הוא עוד קורבן שהם מוכנים להקריב כדי לשמר את קדושת חופש הביטוי שאין לה לא תקנה ולא רסן.

דבר שני שצריך לעשות שגם קשור לחינוך זה לחנך אנשים לראות דברים בצורה אובייקטיבית ככל הניתן. ככל שהאדם יותר צר אופקים, כך יותר קל להכניס לו רעיונות לראש. ככל שאנשים יותר אינטליגנטים יותר מפותחים ככה יש להם יותר יכולת להבין נקודות מבט שונות. לראות את נקודת המבט של האחר זה לא אומר לוותר לו, כאשר יש דיכוי זכויות הפרט, או סכנה אנושית יש להילחם בהם. הכוונה היא שככל שהאדם יותר חכם יותר נבון ככה יותר קשה לשטוף לו את המוח עם פרופגנדה ושקרים. אדם אינטליגנטי לא יאמין למשל לכל שטות שהוא קורא באינטרנט אלה יחפש כמה שיותר מקורות מידע כדי באמת להבין את העניין לעומק לפני שהוא מגבש דעה ולא אחרי. 

ברגע שיש לנו עם בו לפחות הרוב חושב באופן רציונלי, לא מאמין לשקרים ופרופגנדה אלה בחשיבה מתונה ואנליטית אנשים יהיו מחוברים יותר, פחות קיצוניים. קיצוניות היא לא סימן לחוכמה לא משנה לאיזה צד. כאשר אנשים הם יותר מתונים ניתן לנהל דו שיח, ניתן לעשות משא-ומתן, ניתן לדבר ולהסכים ולהתפשר. עם כזה הוא עם מאוחד למרות ההבדלים, וכאשר העם מאוחד הממשלה תהיה כפופה לשרת את צרכי הציבור למרות עוונות כמו שחיטות ותעוות בצע. אין דרך יותר טובה לפתור קונפליקטים משיח. מלחמה היא לא פתירת קונפליקט אלה הגנה עצמית כאשר המילים כבר לא מועילות. במלחמה יש 2 צדדים, הצד התוקף והצד המתגונן. הצד התוקף הוא גם הצד הנחות יותר כי אלימות היא שפתם של החיות ולא בני האדם. סבלנות אחד כלפי השני יוצרת אחדות, אהבת אחים, אחווה, וחברות. אם אין את זה אין עם ואם אין עם אין מדינה.