לשמוח בחלקי
לשמוח בחלקי
לשמוח בחלקי
"אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (משנה, מסכת אבות – פרק ד, משנה א)
היום אני רוצה להגיד תודה על מה שיש לי ולשאול אם זה מספיק. ישנה חמכה עתיקה שאומרת שעל האדם להיות שמח בחלקו. אדם אשר כל הזמן רק רודף להשיג עוד, מעולם לא יהיה באמת מאושר. קשה לחלוק על הרעיון הזה כי אנחנו רואים בחיי היום-יום כמה שהוא נכון. אי אפשר להרוויח את כל הכסף והממון בעולם אבל לא מעט אנשים לא מפסיקים לנסות. אלו שיש להם קצת כסף עושים הכל כדי שיהיה להם עוד כסף, ואלו שיש להם הרבה כסף, משקיעים אותו כדי להגדיל את הרווחים ולעשות עוד כסף. לעטים נראה שלא משנה כמה יש לנו אנחנו תמיד רוצים עוד. קחו לדוגמא את האנשים הכי עשירים בעולם: ג'ף בזוס, ביל גייטס, אילן מאסק, ואחרים. יש להם יותר כסף ממה שהם יודעים מה לעשות איתו ועם זאת החברות שהם מנהלים רק ממשיכים לגדול ברווחים. אין סוף לרצון להרוויח עוד. אין דבר כזה יותר מדי כסף.
לכאורה נראה כאילו להסתפק במה שיש לנו היא הדרך הנכונה לאושר. והאמת היא, אולי באמת יש דבר כזה יותר מדי כסף אפילו אם אנחנו לא מסוגלים להודות בזה. אבל מהצד השני של המטבע יש את האנשים שבאמת חסר להם. אנשים שמתקשים לסגור את החודש, אנשים שחיים ממשכורת למשכורת. האם גם הם צריכים להסתפק במה שיש להם? האם הם חיים או שהם שורדים? ופה זה כבר תלוי. אם להשוות אותם למיליונרים אז הם שורדים בקושי, עם הראש מעל המים. אבל אם להשוות אותם לאנשים שמתים מרעב בכפרים הנידחים ביותר במדינות עולם שלישי, אז הם יחסית עשירים. יש להם לחם, יש להם בגדים, גג מעל הראש, תכניות לעתיד, ולחלקם אפילו רכבים פרטיים.
אז איפה הגבול? באיזה שלב אדם נחשב לעשיר? חכמי הגמרא אומרים שהעשיר הוא השמח בחלקו. כלומר שלא משנה כמה יש לו, כל עוד הוא שמח בחלקו הוא עשיר באמת. ואני לא יכול להגיד שזה לא נכון. אדם חייב לדעת לשמוח ולהודות על מה שיש לו. כמו שאומרים בעם: "קמת בבוקר? יופי. כל השאר זה בונוס". אבל מצד שני, אילו אנשים היו כולם מסתפקים במה שיש להם, לא היה שום מקום לקידום. למה להמציא את המטוס ולטוס לארצות אחרת כשאפשר ללכת, או להפליג לשם? אם כבר, למה בכלל לעבור למקומות אחרים? למה להמציא את האינרטנט כשכבר היו טלפונים, דואר, ושאר אמצעי תקשורת. למה בכלל להמציא המצאות חדשות? למה לקדם את המדע, את הרפואה? למה לקדם בכלל משהו?
כשאדם וחווה היו בגן עדן היה להם הכל. מלא אוכל ואפס חובות. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להסתובב בעולם ערומים ולהתרבות. אבל לא, הם אכלו מעץ הדעת טוב ורע. הם לא היו מרוצים ממה שיש להם, ועל כך הם נאנשו. כיצד הם נאנשו? הוא יעבוד את האדמה כדי לגדל אוכל והיא תלד בצער. מה הסיפור הזה בא ללמד אותנו? הסיפור הזה בא ללמד אותנו שהאדם בטבע שלו לא מסוגל להיות שמח בחלקו. באותו הרגע שהם אכלו מעץ דעת טוב ורע התחילה האבולוציה הפיזית והטכנולוגית שלנו. יכולנו להשאר בעלי חיים כמו כל השאר, להסתפק במה שיש לנו. לחיות בטבע, בלי בגדים, בלי כסף. לחיות ממה שהאדמה נותנת לנו. הקופים חיים ככה כבר מיליוני שנים. הם אוכלים פירות שהם לא שתלו. חיים בבתים שהם לא בנו. ואפילו הלידה שלהם פחות כואבת ומייגעת מאשר הלידה של בני האדם כי הם לא הולכים על שתיים. אבל אנחנו לא עובדים ככה. ככל שהמוח שלנו הלך והתפתח ככה הצרכים שלנו עלו. פיתחנו שפה מדוברת, תרבויות, כסף, מערכות חברתיות, כלים. השארנו מאחורה את הפרווה, את השיניים החדות, ואת הציפורניים, תמורת מוח יודע טוב ורע, כלומר מוח בעל יכולת למוסריות. נאלצנו ללבוש בגדים כי הפרווה כבר לא כיסתה אותנו. "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג': כא').
אז מה בעצם יוצא פה? שהשאיפה קדימה היא חסרון? התשובה היא שיש בה טוב ורע. השאיפה שלנו לפיתוח, להתקדמות, ללא ספק יוצרת בעיות חדשות שלא היו קודם. כשהייתי ילד לא הייתי מוצא את עצמי מתעצבן שהאינטרנט לא עובד כי לא היה לי אינטרנט. לא הייתי מבזבז זמן על הטלפון הנייד כי לא היה לי אחד. לא היה שיימינג ברשתות חבריות כי לא היו רשתות חברתיות. אנשים עשו שיימינג פרונטלי פנים מול פנים. למעשה כל הבעיות שיש באינטרנט לא היו קיימות לפני שהמציאו את האינטרנט. לא הייתה בעיית זיהום אוויר רצינית בגלל רכבים לפני שהמציאו את הרכבים. לא היו הפסקות חשמל לפני שמציאו את החשמל. לא היו משברים כלכליים לפני שהמציאו את הכסף. לא היו מלכים דיקטטורים טירניים לפני שהיה מושג כזה מנהיג או מלך. לא היו מלחמות בין מדינות לפני שהמציאו מושג כזה כמו מדינות.
בעולם של בעלי החיים לא הכל דבש, אבל הם גם לא מפתחים ציפיות כמונו. בעלי החיים אמנם בוכים על מי שמת אבל לא ברמה כמו אצלינו. בעלי החיים מתארגנים ללהקות, צדים או מחפשים מזון, ומתרבים. זה כל החיים שלהם. הם באים לעולם, שורדים כמה זמן שיש להם ואז מתים. הם כן מפחדים מהמוות אבל לא כמו שאנחנו מפחדים ממנו. החיים שלהם הרבה יותר פשוטים, אתה בא לעולם, אוכל, ישן, מתרבה, עושה את הצרכים שלך ומת. אין להם קונספט של בית חולים. מי שחולה מת. בוכים עליו קצת וממשיכים עם החיים. אין להם מערכות יחסים מסובכות כמו שלנו. הזכרים מחזרים אחרי הנקבות, מפרים אותם ובמקרה הטוב נשארים לעזור עם הילדים. במקרה הגרוע הנקבה מטפלת בהם לבד כמה שהיא יכולה ואז עוזבת אותם. אין להם קשרי משפחה מסובכים כמו אצלינו. כמובן שיש בעלי חיים עם קשרים יותר חזקים, שכן מנהלים משפחות אבל זה עדיין לא ברמה שלנו. אצלהם הכל הרבה יותר פשוט. לא פשוט כלומר קל, אלה פשוט כלומר פחות מסובך מאשר אצלינו. אצלהם אין דבר כזה כסף, חיים ממה שבא ליד (או לפה). הכלים הכי מסובכים שלהם זה מקלות ואבנים. אין להם מפעלי ענק לייצור כלים. אין להם עמק סיליקון. ואם לקרוא את פרק בראשית זה מה שאנחנו היינו אמורים להיות. לא יודעים טוב ורע, פשוט חיים לפי האינסטינקטים שלנו, בטבע. עירום בחוץ כמו חיית השדה.
אבל לא לשם זה נוצרנו. אם היינו קוראים רק את פרק ב' היינו יכולים לחשוב שבשביל זה נוצרנו. לפי פרק ב' כל מה שאנחנו אמורים לעשות בעולם הזה הוא לאכול, לשמור על השטח שלנו, ולהתרבות. פרק א' אמנם נותן לנו משמעות נוספת: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". (בראשית פרק א': כח'). אנחנו נוצרנו כדי למשול בטבע. זאת הסיבה בגללה הטבע שלנו הוא להתקדם. לא היה לנו מספיק לחיות, היינו צריכים להתפתח.
אם נחשוב על תהליך האבולוציה, הוא נוגד את ההגיון ואת הטבע. הנמר למשל, יש לו פרווה להגן עליו בפני השמש והקור, שיניים וציפורניים לצוד, מהירות ריצה אדירה. כל התכונות שלו התפתחו כדי שיהיה לו קל יותר לשרוד. אנחנו לעומת זאת עברנו אבולוציה הפוכה. השיניים שלנו חלשות יותר, הציפורניים חסרות תועלת, השיער לא מכסה שום דבר, אנחנו צריכים בגדים כדי לכסות את עצמינו נגד האלמנטים. אנחנו לא רצים מהר ולא גדולים וחזקים כמו בני דודינו הגורילות או האורנגוטנגים. מבחינה הישרדותית נראה כאילו אנחנו עושים רגרסיה, לא אבולוציה. ועם זאת אנחנו כרגע לא בתחתית אלה בראש שרשרת המזון. למה? בגלל שאנחנו אכלנו מעץ הדעת. אנחנו פיתחנו את המוח שלנו. האינטלגנציה. יש לנו מוחות יותר מפותחים ובגלל זה יש לנו כלים יותר מפותחים. אני עם האסטמה שלי לא מסוגל לרוץ 5 מטר אני מתחיל להתנשף, אם הייתי צריך לצוד כדי לשרוד הייתי מת. למעשה כל מה שאני עושה כדי לשרוד זה לשבת מול מחשב במשך שעות. אבל הפלא ופלא, אני שורד. יש לי גם מחסה, גם אוכל, ואפילו דברים כייפים מדי פעם. איזה בעל חיים בטבע יכול להגיד שהוא יצא לחופשה של שבוע?
אז מה בנוגע לעושר ממנו התחלתי את כל הפוסט הזה? להכיר בטוב שיש לנו זו תכונה חשובה לבריאות הנפשית שלנו. אדם שרק מרגיש כל הזמן שחסר לו משהו תמיד יהיה בעצב. אבל מצד שני הטבע שלנו לא מאפשר לנו להיות מה שנקרא "שמח בחלקו". אנחנו לא יכולים לעצור את הקידום שהתחיל ביום בו "אכלנו מעץ הדעת". אנחנו שואפים קדימה מטבע הדברים. חלקנו יותר וחלקנו פחות אבל כולנו מתקדמים לאנשהו. לכולנו יש שאיפות בחיים. מישהו עובד על קריירה יותר מוצלחת, מישהו בעל תחביבים, מישהו משקיע את זמנו בפיתוח וקידום הילדים שלו ומממש את הדחף שלו להתקדמות דרכם. לכולנו יש מטרות, וברגע שאנחנו משיגים אותם אנחנו עוברים למטרות הבאות. כחברה אנחנו שואפים להתקדמות חברתית וטכנולוגית. ובמיוחד מהבחינה הטכנולוגית, בשנים האחרונות הגלגל מסתובב מהר מהרגיל לטוב ולרע.
מה שאני לוקח מזה, זה שאנחנו חייבים לפעמים לעצור ולומר תודה על מה שיש לנו, אבל אז להסתכל קדימה ולהתקדם האלה. אדם לא יכול פשוט לעצור וזהו, זה בניגוד לטבע שלו. צריך למצוא איזון וקו זהב שלא מגזים לכיוון כזה או אחר. זה לא טוב כל הזמן להתרכז רק במה שאין לי כי אז מעולם לא אחווה הרגשת סיפוק. אבל זה גם לא בריא על כל בעיה שיש לי להרים ידיים ולהגיד "יש אנשים שאצליהם יותר גרוע". תמיד עדיף להגיד: "יכול להיות יותר טוב, יש אנשים שיותר טוב להם ואני שואף לשם". הייתי אומר: לשמוח בחלקך, אבל לשאוף קדימה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה