רשתות חברתיות

רשתות חברתיות

הפוסט הזה מכיל תיאורים גרפיים לא נעימים, הוזהרתם! 

בעבר, אנשים היו יושבים בשירותים על האסלה, חושבים מחשבות, מגבשים דעות, ואז מורידים את המים ומתנגבים. היום נהוג להקיא את הדעות שלהם על המקלדת כדי שאנשים אחרים ידרכו על זה בטעות כשהם מטיילים לתומם ברחבי המרשתת. והדבר המדהים הוא שאתרי המדיה החברתית המתרגלים התנהגות כזו הם מאוד מפורסמים ועשירים, ואנחנו מרגישים צורך פיזי ללכת לאינסטגרם או לפייסבוק לפחות כמה פעמים ביום. ואם זה לא מגעיל אתכם, תחשבו שלא כולם שוטפים את הנפש אחרי שהם היו שם.

אנחנו גולשים במורד הפיד (FEED) שלנו בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק, או ביוטוב. רואים שם טבע וחיות, אמנות, מתכונים של אוכל, שירים, בדיחות, תוכן חינוכי. ואז לפתע אנחנו נעצרים כדי להריח פוסט דעה שמישהו אחר השאיר. העובדה שהדעה שלו שונה משלנו מכעיסה אותנו, איך הוא מעז לסמן את הפיד שלי בדעה שלו?! אז אנחנו מרימים את הרגל.. כלומר, את האצבע וכותבים לו תגובה זועמת כדי שידעו שהטריטוריה הזאת שלנו. עכשיו אנחנו מרגישים יותר טוב. סימנו את הטריטוריה שלנו בתגובה בה הוחכנו לעצמנו שאנחנו צודקים יותר ואנחנו יכולים להמשיך בטיול.

רק שהסיפור לא נגמר פה. הרשת החברתית רואה ורושמת הכל. ואם מישהו העז להשפריץ תגובה משלו מעל התגובה שלנו, הרשת החברתית תודיעה לנו על זה כדי שאנחנו נחזור למקום הזה וננבח אחד על השני עד שאחד יוותר. וככל שאנחנו נגיב יותר לדעות הסותרות את הדעה שלנו ככה הרשת החברתית תדחוף לנו את הדעות האלה יותר עמוק לתוך הגרון עד שאנחנו נקיא הכל על המקלדת עם פוסט זועם משלנו. נגיד אם למשל אני אוהב את הצבע הכחול, הרשתות החברתיות שלי יפציצו אותי בפוסטים שאוהבים את הצבע הירוק. הם ישריצו לי רק פוסטים ירוקים כדי שאני ארגיש שאני נמצא במלחמה מתמדת על הקיום שלי ועל הולידיות של הדעה הקדושה שלי בעיני אנשים שאני לא מכיר. 

בכל פעם שאני פותח את הטלפון הצרצר של ההיגיון שלי אומר לי לעצור. אבל אני מוחץ אותו בין אצבעותי, לוקח נשימה עמוקה וצולל צלילת ראש לתוך הביוב של הדעות הסותרות לזו שלי. אני שוחה במי הביוב של הרשת החברתית ופותח את העיינים כדי לבלוע עמדות של אנשים אחרים. אני משתכשך במי הגועל הזה מסריח מפוליטיקה, טיפשות, ורוע. אני רואה אנשים לבושים יפה משלשלים את הדעות שלהם לתוך המיקרופון כאשר קהל רחב הומה אדם פותח חזק את האוזניים שלא לפספס אפילו טיפה אחת של רעל. אני שומע אנשים אומרים כאלה שטויות, כזה טמטום שהאינטליגנציה שלי נובלת מהריח הזה, מתים לי תאי מוח רק מלהיות שם. אבל אני נוגס בכל הטמטמת הזאת ברעב גדול, ואני רואה כיצד השפתיים שלי הופכות לחומות ומסריחות מדברי שנאה כלפי אותם אלה שממשיכים לפגוע בדעות שאני מגן עליהם. 

אך לפתע הכל נגמר, אני מרים את העיניים מהמסך וחוזר למציאות. הנפש שלי עדיין מזוהמת ומלוכלכת ואני לא שוטף אותה. אני ממשיך לחיות ולדבר עם אנשים אחרים. אני מתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו אני נקי, אבל אני לא. ובכל פרובוקציה אפילו הכי קטנה כל הביוב המנטלי ששתיתי מקודם יוצא לי מהפה באופן שלא ניתן לעצור. אני שופך את התסכול שלי על האנשים שאני הכי אוהב. הראש הוא כמו אסלה, כשהוא סתום, כל הדברים הכי דוחים נוזלים לתוך הבית. וברור שהוא יהיה סתום אחרי כל התועבה והטפשת שהרשת החברתית דחפה לשם. 

ושלא תבינו אותי לא נכון, גם לאנשים חכמים יש דעות. אבל ההבדל הוא שאנשים שהם חכמים מבססים את הדעות שלהם על ידע עמוק בנושא, על שנים של קריאה ומחקר, על שמיעת דעות לכאן ולכאן וביצוע הגיוני ומתון של ניתוח הדברים. אנשים חכמים מגבשים דעה לאורך זמן ויש להם הרבה ידע בנושא בו הם מביעים דעה מסויימת. הדעה שלהם היא גם בדרך כלל מתונה ורואה את כל הצדדים של העינין. אנשים שאין להם את הזמן או היכולת לבצע מחקר לבד סומכים על דעות של אנשים חכמים אחרים. למשל, אני לא מבין ברפואה, אז אני סומך על דעות של אנשים שלמדו את זה. אני לא מבין במדעי המחשב, אז אני קורא כתבי עת של אנשים שמבינים. אני לא מומחה להסטוריה, אז אני לומד מהמומחים. אבל הרשתות החברתיות הם לא מקום לאנשים אינטלגנטים. הם בור של בורות, וביוב של עמדות פוליטיות מטופשות שנהגו בחמש דקות של ישיבה בבית הכיסא. הרשתות החברתיות מסריחות מטיפשות, ליצנות, רוע, רכילות, שקרים, פרופגנדה, לשון הרע, דברי הסתה, שנאה, ושאר התכונות הכי רעות של האנושות.

ואנשים בטח יגידו שהבעיה היא לא הרשתות החברתיות אלה אני, שאצלהם אין פוליטיקיה בפייסבוק או בטיקטוק, שהפיד שלהם נקי מכל התועבה הזאת. ועל כן אני אענה שהפייסבוק שלי התחיל מזה שהוא היה נקי, אבל הפוליטיקה לאט-לאט בהדרגתיות התגנבה לפיד שלי מבלי שרציתי בה. באותה תקופה הייתי תמים, חשבתי שאם אני אגיב תגובות שליליות או אפילו אעשה דיווח אז הדבר הזה יעלם. אבל עם כל תגובה לא משנה אם קיללתי או בירכתי את כותב הפוסט, עם כל שיתוף שבו רציתי להעלות מודעות לבעיה קיימת, עם כל דיווח על תוכן פוגעני, הפוסטים מטופשים, הפוליטיים, ומעוררי הזעם רק הלכו ותפסו יותר מקום בפיד. הפייסבוק שלי הפך ממקום של רוגע, בדיחות, ותכנים מעניינים, למקום מצורע בטכנים פוליטיים עם אנשים בעלי הדעות הכי מטופשות ושיטחיות שיצא לי חוסר המזל לשמוע. הבורות התגנבה בשקט והתפשטה כמו סרטן על כל הפייסבוק שלי. בסופו של דבר וויתרתי והיום אני כבר מונה שלוש שנים מאז שמחקתי את המשתמש שלי שם.

את האינסטגרם שלי לעומת זאת הצלחתי להציל. למדתי דרכים יותר טובות לרפא את הפיד שלי מדיעות של אנשים אחרים ותכנים מעוררי זעם. והכל עבד טוב, קיבלתי רק תוכן חיובי, עד פרוץ מלחמת חרבות ברזל הידועה גם כמבול מהר הבית. החדשות, אפליקציית חמ"ל ופיקוד העורף, ושאר מקורות המידע האמינים והבטוחים מביאים לי את כל המידע שאני צריך עבור המלחמה. בנוסף אני מקבל עדכונים בעבודה גם מההנהלה וגם מהחברים לעבודה. ואם כל זה לא מספיק אני פותח אתרי חדשות. אי אפשר לברוח מהמלחמה הזאת, אבל גם במצב של חירום, ובמיוחד במצב של חירום, הדבר החשוב הוא שמירה על אמינות ואוביייקטיביות של המידע. בשביל זה יש חמ"ל, חדשות, פיקוד העורף, דובר צה"ל, ואפילו ויקיפדיה. המקום האחרון בו יהיה מידע חיובי, אובייקטיבי, ואמין זה רשתות חברתיות. אך בפרוץ המלחמה, המקום היחידי בו אני מצפה לנוח קצת מכל המצב הגם ככה קשה, אני פותח את האינסטגרם ומה אני רואה? 

לפני כמה שנים הכלב שלי מצא את דרכו למגש שלם של עוגיות שוקולד. למי שלא מכיר, כיבת כלבים ושוקולד הם לא חברים. אחד מאותם אלו שלא מכיר בעובדה הזאת הוא הכלב שלי. כשחזרנו הביתה וגילינו מה קרה היה כבר מאוחר מידי. העוגיות היו אכולות, מעוקלות, ומשולשלות בכל הבית. זה היה סיוט. ככה בערך נראה הפיד שלי באינסטגרם בפרוץ המלחמה. גושים חומים ומסריחים של פוליטיקה ודיעות של אנשים שחיים בחו"ל ולא קשורים לזה בשום דרך זיהמו את האינסטגרם שלי יותר גרוע ממה שהכלב שלי זיהם את הרצפה באותו היום. כל פוסט שני כמעט היה על עוד שרץ שהפריש את הדעות שלו לאינטרנט כדי שכולם יטעמו את ההפרשות המוחיות האלו. אנשים חסרי כל הבנה על המצב בארץ, על עומק הקונפליקט והמורכבות שבלחימה, על ההסטוריה של עם ישראל והאנטישמיות, על השואה, על הקמת המדינה, וכו’. אנשים חסרי כל ידע אפילו בסיסי פשוט זיהמו את הפיד שלי בהתבטויות שלהם כאילו הטלפון שלי זה איזה ביוב או מזבלה.

היו לי מחשבות לוותר על האינסטגרם, אבל בניגוד לפייסבוק בו לא הייתי מפרסם אלה רק נכנס לצרכי בידור, באינסטגרם יש לי גלריה בה אני מפרסם את האומנות שלי, לא רציתי לוותר עליו. אז במקום לוותר חיפשתי בהגדרות ומצאתי שניתן לבטל פוליטיקה בעזרת כל מיני שיטות כמו למשל חסימת מילים מסויימות שאני לא רוצה לראות. כיום הצלחתי לשקם את האינסטגרם שלי והייתי אומר ש-99% מהפוסטים שאני מקבל הם לא פוליטיים, או לפחות לא פוליטיקה שכל כך איכפת לי ממנה באופן אישי. הייתי אומר שהצלתי את הפיד שלי ממצב של מוות. 

לסיכום, ברצוני להגיד שחופש הביטוי הוא דבר נפלא, זה חשוב להביא את דעתך כמו שזה חשוב ללכת לשירותים. אדם אשר הדעות שלו יושבות לו על הלב ירגיש הקלה רבה אם הוא יילך למקום בו הוא יכול להוציא את זה מהגוף שלו. אבל כמו שאת שאר ההפרשות שלנו אנחנו מורידים באסלה ולא מניחים במקום ציבורי שכולם יראו, ככה גם את הדעות שלנו לפעמים עדיף לשמור לעצמנו, ואם יש לנו לחץ להוציא אותם, ניתן לדבר עם חברים קרובים או אנשים אחרים שיקשיבו, לא צריך להציג את הגועל נפש הזה לכל האינטרנט.

תודה שקראתם את דעתי על רשתות חברתיות, אל תשכחו לשטוף את ידיים עם מים וסבון ביציאה. 

תמונה Dall-e